תביל 1957 גליון מזכרת של בולי משולש בישראל
באופן אישי : כאספן בולי משולש בישראל, אני מקווה שיחזור היום ותהיה הנפקה נוספת של בולי משולש בישראל.
כאשר מדברים על יצירות מופת של הבולאות הישראלית, אי אפשר להתעלם מן הגיליונית שהונפקה לרגל תערוכת תביל בשנת 1957. גיליונית זו, שהונפקה ב־17 בספטמבר 1957, הורכבה מ־ארבעה בולים משולשים בערכים של 100, 200, 300 ו־400 פרוטה, אשר יחד מרכיבים תמונה משותפת אחת. כבר מן ההיבט הצורני מדובר בפריט יוצא דופן, ובמבט היסטורי ואמנותי זוהי אחת ההנפקות המזוהות ביותר עם תור הזהב המוקדם של בולי ישראל.
מהי בעצם "תביל"?
"תביל" הייתה תערוכת בולים בינלאומית שנערכה בתל אביב, והגיליונית הונפקה לציון האירוע. על גבי המסגרת של הגיליונית מופיעה הכתובת TABIL לצד הכיתוב הרב־לשוני של התערוכה, והפריט כולו נועד לשמש גם מזכרת בולאית וגם הדגמה ליכולות העיצוב וההפקה של דואר ישראל הצעיר יחסית באותה תקופה.
חשוב לציין שבספרות ובאתרי אספנים מופיע לעיתים השם באיותים שונים או בתרגומים שונים, אך בהקשר הישראלי המקובל מדובר בגיליונית המזכרת של תביל 1957.
המבנה החריג: ארבעה בולים משולשים היוצרים יצירה אחת
ייחודה הגדול של גיליונית תביל 1957 טמון בראש ובראשונה במבנה שלה. כל אחד מארבעת הבולים הוא משולש, וכאשר הם מחוברים יחד הם יוצרים צורה ריבועית שבתוכה מופיע עיצוב עגול מרכזי. זהו פתרון גרפי מרתק, משום שהאספן יכול להתבונן בכל בול כיחידה עצמאית, אך גם להבין שרק בשלמותם נחשפת היצירה במלואה
היבט עיצובי ובולאי
לגיליון יש נוכחות גרפית חריגה גם ביחס להנפקות ישראליות מוקדמות אחרות. הכיתוב "ישראל" מופיע בכמה כיוונים סביב המרכז, הערכים הנקובים מוקמו בפינות השונות, והמסגרת הרב־לשונית של תביל מעניקה תחושת תצוגה בינלאומית רשמית. מבחינת שפת העיצוב, הגיליון מצליח לחבר בין עתיק למודרני: נושא קדום, אך פריסה גאומטרית נועזת מאוד.
גם מבחינת חוויית האספנות, מדובר בפריט "מספר סיפור". הוא אינו עוד בול זיכרון רגיל, אלא חפץ שמספר על תערוכה, על תרבות בולאית, על ישראל של שנות החמישים, ועל הרצון לקשור בין שירות הדואר לבין עולם האמנות והמורשת.
מקום הגיליון באוספי ישראל
באוספים כלליים של בולי ישראל, תביל 1957 נחשב לרוב לפריט בולט שקל לזהות. באוספים נושאיים הוא יכול להופיע בכמה מסגרות:
- תולדות תערוכות בולים,
- בולים משולשים או בעלי צורה מיוחדת,
- ארכאולוגיה ופסיפסים,
- סמלי גלגל המזלות באמנות יהודית,
- התפתחות העיצוב הגרפי בישראל.
במילים אחרות, זהו פריט שיש לו חיים מעבר לקטלוג הישראלי הצר. הוא מדבר גם אל אספני נושא, גם אל חובבי עיצוב, וגם אל מי שאוספים גיליוניות יוצאות דופן מכל העולם.
נושא העיצוב
גיליון תביל 1957 הוא אחד הדוגמאות המרשימות ביותר לשילוב בין ארכאולוגיה, אמנות יהודית קדומה ועיצוב בולאי מודרני. נושא הגיליון הוא פסיפס רצפת בית הכנסת העתיק בבית אלפא, ובפרט התיאור האלגורי של השמש במרכבה, מוקפת בשנים-עשר מזלות גלגל המזלות. זהו אחד המוטיבים המזוהים ביותר עם האמנות היהודית של התקופה הביזנטית בארץ ישראל, והבחירה בו לא הייתה דקורטיבית בלבד, אלא גם תרבותית והצהרתית: מדינת ישראל הצעירה ביקשה להציג בבוליה את הקשר הישיר בין הארץ המודרנית לבין המורשת היהודית העתיקה שנחשפה בחפירות ארכאולוגיות.
מן הבחינה הגרפית, הגיליון בנוי כקומפוזיציה שלמה ולא כסדרה רגילה של בולים נפרדים. ארבעת הבולים המשולשים מרכיבים יחד ריבוע שבתוכו תנועה מעגלית חזקה: במרכז ניצבת דמות השמש, וסביבה נפרסים המזלות. כלומר, העין של הצופה אינה קוראת את הפריט כארבע יחידות עצמאיות, אלא כיצירה אחת רציפה. זהו אחד המהלכים העיצוביים שהופכים את הגיליון לקלאסיקה אמיתית: הוא לא רק “נושא דימוי”, אלא בנוי כך שהמבנה הפיזי שלו משרת את הרעיון האמנותי.
יש כאן גם תחכום נוסף: הצורה המשולשת של כל בול יוצרת מתח בין גאומטריה חדה לבין תוכן מעגלי והרמוני. מצד אחד, משולשים יוצרים תחושת מסגרת, פינות, חלוקה וחיתוך; מצד שני, הנושא המרכזי הוא גלגל מזלות, כלומר סמל של מחזוריות, סדר קוסמי ותנועה מעגלית. המפגש בין שני העולמות הללו נותן לגיליון כוח חזותי יוצא דופן. זו אחת הסיבות שבולים בודדים מתוך הגיליונית פחות מרשימים מן הגיליון השלם: רק כשהארבעה יחד, הרעיון העיצובי באמת “נסגר”. ההסקה הזו נובעת מן המבנה של הפריט עצמו ומתיאורו הרשמי כגיליון מזכרת אחת.
מבחינת שפת העיצוב, יש כאן גם איזון יפה בין עתיק למודרני. המקור האמנותי הוא פסיפס קדום, אך ההעמדה הגרפית שלו על פני גיליון בולים היא מודרנית מאוד לשנות החמישים: סימטרית, חדה, מחושבת, כמעט פוסטרית. גם השוליים המודפסים עם כיתובי התערוכה בכמה שפות מוסיפים תחושה טקסית ובינלאומית. כך הגיליון פועלת בשתי רמות בו-זמנית: היא גם פריט דואר, גם פריט תערוכה, וגם חפץ אמנותי לאספנים.
עוד נקודה חשובה היא עבודת העיצוב עצמה. בוויקישיתוף, על סמך הקטלוג הישראלי, מצוינים ר. אראל כמעצב ו-ד. פגץ כמבצע/מעבד האמנותי. גם בלוג בולאי ייעודי לבולי ישראל מייחס את הגיליונית ל־R. Errell and D. Pegaz. מבחינה מחקרית, זה פרט חשוב, משום שהוא מראה שלא מדובר רק בהעתקה טכנית של פסיפס ארכאולוגי, אלא בעיבוד גרפי מודע שנועד להתאים את הממצא הקדום למדיום הקטן והמדויק של הגיליון.
כמות ההנפקה
לפי מאגר TouchStamps, כמות ההנפקה של גיליון תביל 1957 הייתה 2,313,000 עותקים. זהו מספר גבוה יחסית, ולכן בדרך כלל לא מתארים את הגיליון כנדיר מאוד במובן האבסולוטי. מצד שני, עותקים שמורים היטב, עם שוליים נקיים, צבעים טובים, ללא קפלים, קרעים, כתמי חלודה או פגיעות בדבק, עדיין נחשבים מבוקשים מאוד בקרב אספני ישראל קלאסית.
המשמעות האספנית של נתון כזה היא מעניינת: לא הנדירות הכמותית לבדה היא שמעניקה לגיליון את מעמדו, אלא השילוב בין חשיבות היסטורית, יופי עיצובי, פורמט יוצא דופן, וביקוש עקבי. לכן גם גיליון שאינו נדיר במיוחד יכול להיחשב “פריט יסוד” באוסף בולי ישראל.
פרטים טכניים נוספים
הגיליון הונפק ב־17 בספטמבר 1957 לציון תערוכת הבולים הבין-לאומית TABIL. הערך הנקוב הכולל של הגיליון הוא 1000 פרוטה, המחולק לארבעה בולים: 100, 200, 300 ו־400 פרוטה.
על פי TouchStamps, הגיליונית עצמה היא בפורמט Souvenir Sheet, בגודל 103 × 103 מ"מ, ושיטת ההדפסה הרשומה שם היא Photogravure. זה תואם היטב את האופי החזותי של ההנפקה, משום שהדפסת פוטוגרוורה התאימה מאוד באותן שנים לעבודות עשירות בפרטים ובמעברי גוון.